לונגיירבין היא עיר ייחודית הממוקמת בארכיפלג סבאלברד – שפיצברגן, כ-1,300 קילומטרים מהקוטב הצפוני. זוהי העיר המאוכלסת הצפונית ביותר בעולם, עם אוכלוסייה של כ-2,400 תושבים.
מי שמבקר או חי בעיר עשוי להיתקל במספר תופעות וחוקים יוצאי דופן שלא ימצא בשום מקום אחר בעולם- ראשית, באזור חיים כ-3,000 דובי קוטב, יותר מכמות האנשים המתגוררים באיים! זהו האזור היחיד בעולם שבו מספרם של דובי הקוטב עולה על מספר בני האדם. כמו כן, אף אחד אינו נולד בלונגיירביין באופן רשמי – למעשה אין בה בית חולים בכלל, אלא רק מרפאה קטנה לטיפול במצבים רפואיים בסיסיים. לכן, נשים הרות ואנשים בעלי מצב רפואי חמור נשלחים בטיסה ליבשת הנורבגית לקבלת טיפול רפואי מתקדם. בנוסף, כל תושבי העיר בחרו במודע לעבור אליה ממקומות אחרים בעולם, והם חיים תחת חוקים ייחודיים שנקבעו על ידי הממשלה הנורבגית כגון איסור מוחלט על החזקת חתולים כחיות מחמד. אולם, החוק המוזר ביותר בלונגיירביין הוא – שאסור למות בה.
החוק האוסר על מוות בלונגיירביין אומץ כבר בשנות ה-50 של המאה ה-20, כאשר הרשויות הנורבגיות הבחינו שבשל אדמת הפרמפרוסט (קרקע קפואה לחלוטין), הגופות בבית הקברות המקומי אינן מתכלות כראוי. בשל תנאי האקלים הקיצוניים, הוחלט כבר אז להפסיק את הקבורה בעיר. כמה עשורים לאחר מכן, התקבל חיזוק משמעותי לחוק זה כאשר חוקרים שביצעו מחקרים על גופות של אנשים שמתו בשפעת הספרדית ב-1918 גילו להפתעתם שהוירוס נשמר באופן מושלם בגופות בעת שהן נקברות באדמה קפואה (פרמפרוסט). תגלית זו המחישה את הסכנה האורבת לאוכלוסיה המקומית ולבעלי החיים בקבורה באזורים בעלי קרקע קפואת עד וחיזקה את ההחלטה על החוק. למעשה, אין זה "חוק" במובן הפלילי (שהרי לא ניתן להעניש אדם על כך שמת), אלא סדרה של תקנות מנהליות והנחיות תפעוליות. כך, אם אדם נפטר בפתאומיות בעיר, גופתו נשלחת במהירות האפשרית ליבשת הנורבגית לקבורה. שינוי זה הוביל למצב ייחודי בו העיר הזו היא היחידה בעולם האוסרת על מוות בשטח שלה, והפך את המוות בלונגיירביין לעניין לוגיסטי מורכב.
החוק הוביל לשורה של תוצאות והשלכות ייחודיות על חיי היומיום בעיר. על מנת ליישם אותו, רופאי המרפאה המקומית עוברים הכשרה מיוחדת לזיהוי מצבים רפואיים שעלולים להידרדר, כדי לפנות חולים מבעוד מועד ליבשת הנורבגית. מכיוון שעלויות הפינוי הרפואי האווירי גבוהות, הממשלה הנורבגית מסבסדת חלק ניכר מהן. בנוסף, מעניין לציין כי בעיר התפתחה תרבות ייחודית סביב המוות – תושבי לונגיירביין נוטים לדון בפתיחות רבה יותר בהסדרים למקרה של מחלה או הזדקנות, והמודעות לסופיות החיים גבוהה. תיירים המגיעים לעיר אף מתבקשים לחתום על מסמך המצהיר שהם מודעים למגבלות הרפואיות במקום, כולל האיסור על מוות.
מלבד האיסור על מוות, לונגיירביין ידועה בחוקים מוזרים נוספים. אחד מהם הוא ההכרח לשאת נשק חם בעת יציאה מגבולות העיר, כהגנה מפני דובי קוטב. בניגוד לרוב המקומות בעולם, כאן החזקת רובה אינה רק מותרת אלא בגדר חובה במקרים מסוימים. חוק נוסף אוסר על שתיית אלכוהול מעבר לכמות מוגבלת – לכל תושב יש כרטיס אלכוהול המגביל את כמות המשקאות שהוא רשאי לרכוש. כמו כן, חל איסור על נעילת בתים בלונגיירביין, כך שכל אדם יוכל למצוא מחסה במהירות במקרה של התקפת דובים או במקרי חירום אחרים הקשורים למזג האוויר הקיצוני. כמו כן, ישנה הגבלה על הבעלות על נדל"ן – לא ניתן לקנות בית בלונגיירביין, אלא רק לשכור אותו מהממשלה הנורבגית או מחברות הכרייה המקומיות.
נכון, חוקים אלו נשמעים מוזרים למבקרים חיצוניים, אך הם למעשה מבטיחים שהאוכלוסייה בלונגיירבין תישאר קהילה בריאה של אנשי מחקר, כורים ועובדי תיירות.